מינימליזם. איך זה נראה באמת.

מינימליזם נראה כמו דבר קל. פשוט לא קונים כלום. מתכלבים וזהו. הנה מינימליזם.

למעשה זה אתגר יומיומי להבין את הצורך ולענות עליו באמת.

אנחנו מניחים הרבה פעמים שאם נשפוך על משהו כסף, חפץ, טיפול, ביקור, מוצר, זה יעשה את העבודה.

אני מניח שלרוב זה טעות.

הבעיה לא תיעלם כי זרקנו עליה תרופה. היא תיפתר לעומק רק אם נשנה את הגורמים לה. ולהבין את הגורמים האמיתיים זה כבר קשה.

אבל כל זה הקדמה פילוסופית משהו לדוגמא הבאה:

עברנו דירה לאחרונה. המון דברים שפתאום צריך לחשוב על התועלת שבהם. לא השתמשנו בזה שנים אבל אולי בכל זאת נשמור?

והנה הדוגמא ממש:

לפני שנה בערך הייתה לי תקלה במסך מולטימדיה של האוטו (מזדה 3 כפרה עליה). תיקון היה עולה לי בערך 2,000 ש”ח אז חשבתי לנסות להבין לבד.

בעזרת שני סרטוני יוטיוב מוצלחים הצלחתי לפרק את מה שזה לא יהיה מקדימה של האוטו – מזגן, פלסטיקים ועוד דברים שתהיתי אם אי פעם אוכל להחזיר, אבל כמו שאמרה טנא (ביתי בת התשע): מקסימום תשלם קצת יותר על התיקון.

צודקת.

לקראת הסוף גיליתי שאני צריך מפתח מיוחד שלא היה לי. כנראה יהיה שימושי רק לאירוע הזה וזהו. קפצתי לאייס (נשאר רק לקפוץ. האוטו היה חצי מפורק) וקניתי את המפתח.

איכשהו הצלחתי לתקן את המסך ואפילו להרכיב את הכל למקום בחזרה.

תיקון של 2,000 ש”ח הפך ל-60 ש”ח (עלות המפתח שקניתי)

עברה שנה, עברנו דירה ואני נתקל במפתח הזה. שמעו, חתיכת מפתח יפה. פלדה, ראש אדום בוהק. כלי כלי. למה לזרוק?

מצד שני, ידעתי שאין כמעט סיכוי שאני אשתמש בו שוב בחיים האלה. ידעתי את זה מראש. אבל זה לזרוק 60 ש”ח לפח, לא?

ואז חשבתי: אם הייתי הולך לתקן את זה במוסך כלשהו והייתי נפרד מאלפיים שקלים, היה ברור לי שזו הוצאה חד פעמית על תיקון ושלום לכסף.

למה כשמדובר בכלי שעלה הרבה פחות קשה לחשוב על זה שהוא כלי חד פעמי?

כן. יש הוצאות חד פעמיות. יש מוצרים שאין בהם שימוש מעבר רגע נקודתי ואין טעם להמשיך לסחוב אותם עלינו בארגזים שהולכים ומתפקעים כי אולי פעם נרצה לתקן איזה מסך מולטימדיה באוטו.

בסוף נפרדתי ממנו.

אבל לא חייבים לזרוק לפח. יש מספיק מקומות שירצו חפצים שאתם רוצים לזרוק. אתם פשוט לא חייבים לאגור אותם עד אין קץ, להכביד ולהעמיס על התודעה ועל הבית.